אימון דיאדי – הורה והילד

הטיפול הדיאדי ביסודו, מבוסס על ההנחה כי יחסים חיוביים של הילד עם הוריו הם הבסיס להתפתחות רגשית תקינה, לתפקוד תקין ולבניית דימוי עצמי חיובי. בהתאם, קושי באינטראקציה בין הילד להוריו או לאחד מהם יתבטא בבעיות התנהגותיות ורגשיות שונות, אשר יבואו לידי פתרון כאשר ישתנו היחסים של ההורה והילד. 

קשיים ביחסים בין ההורה לילדו עשויים לנבוע ממגוון גורמים הנוגעים לילד, להורה ולאיטראקציה ביניהם. פעמים רבות נובעים הקשיים מתפיסות וציפיות לא ריאליות של ההורה את עצמו ואת הילד. בדומה, אינטראקציה בין מאפייניו הייחודיים של הילד לציפיות הסותרות של ההורה עשויים להוות מקור להתנגשות: ילד בעל מזג קשה עשוי לגרום להורה לחוש חסר אונים וחסר ערך ולהתקשות להפגין סבלנות לקשייו של הילד מאחר ואלו, כביכול, משקפים את כשלונו כהורה. הבעיה מחריפה עם הפרעת קשב במשפחה. הפרעת קשב לאחד הילדים (או יותר) יוצרת ברוב המקרים יחסים של מתח, כעסים וביקורת מתמשכת של ההורים כלפי ילדם. לעיתים כיוון שהילד איננו מתנהג על פי המצופה ולעיתים כי ההורים אינם מבינים שמדובר בלקות פיסיולוגית, אמיתית והם מגיבים בכעס, בעוינות, באכזבה ואף בענישה כאשר הציפיות וההוראות שלהם אינן מתמלאות בגלל הלקויות של הילד.

האימון של הורה וילד ביחד נובע מהכרה בחשיבות היחסים. איכותו של הקשר בין ההורה והילד באה לידי ביטוי במישורים רבים, והיא משפיעה על מידת האושר, תחושת הביטחון וחוויית השייכות של שני הצדדים לאורך כל חייהם. 

האימון הדיאדי מייחס להורים השפעה מכריעה על חיי הילד, ויכולת כבירה להשפיע על עיצוב אישיותו. מטרות האימון הדיאדי לילדים עם הפרעת קשב הן לשפר את מערך היחסים בין ההורה לילד; להביא את ההורה להבין את מהות הפרעת הקשב; להביא את ההורים לקבל את הקשיים של הילד ולא ליחס אותם לבעיות אישיותיות (למשל להגדיר את הילד כעצל), או התנהגותיות (הילד מופרע); ללמד את ההורים כלים על מנת להתמודד עם הפרעת הקשב בצורה יעילה יותר וללמוד לתפקד טוב יור בכל מישורי החיים (למשל התמודדות עם שיעורי בית, מחשבות שליליות אוטומטיו וכדומה). באימון הדיאדי תפקיד ההורים הוא ליישם את הכלים הנלמדים באימון במשך השבוע, ולעזור לילד ליישמם. 

האימון הדיאדי מאפשר גם, לשקם את הסמכות ההורית, תוך הקשבה והיענות לצרכי הילד. העבודה על יחסי ההורה והילד מגשרת על תחושה של מרחק רגשי או זרות כלפי הילד, ומעמיקה את תחושת השייכות המשפחתית. בעזרת הפגישות, מוסרים מחסומים, מתקבלות תובנות ונפתחים ערוצים ליחסים של קרבה ואהבה. מדובר בתהליך שתורם להנאת ההורה מחוויית ההורות שלו ולילד מחוויית הילדות.

מדובר בתהליך פעיל, כלומר מזמין לחוויה של שהות משותפת ויצירת דרכי התבוננות ותקשורת בכאן ובעכשיו. תהליך זה תורם ליצירת שינוי בהתנהגות הילד ובבניית מערכת היחסים העתידיות שלו. התהליך הפעיל מתבטא גם בפעילויות משחקיות, דינמיות ומשתנות. האימון הדיאדי נעשה באמצעות פעילות משותפת של המאמן/נת אחד ההורים והילד בחדר האימון, אם באמצעות משחק משותף, ואם באמצעות יצירה, כתיבה והאזנה לסיפורים. המאמן/ת ההורה והילד שותפים מלאים לכל הפעילויות. באופן זה המאמן/נת משקף/ת ומפרש/ת להורים ולילד את רגשותיהם, צרכיהם והאופן בו הם מבטאים זאת ברמת התקשורת המילולית והלא מילולית. המאמן/ת משתמש בכלים של תקשורת חיובית המתמקדת בהצלחות של הילד בעת המפגש ולאחר מכן במהלך השבוע בסביבה הטבעית של ההורה והילד. במהלך המפגש האימוני. 

בשונה מטיפול פסיכולוגי דיאדי, האימון הוא תהליך מעשי ביסודו. ההורה והילד קובעים מטרות שהם רוצים להשיג באשר לשינוי שהם מבקשים ליצור בתפקודו של הילד. למשל שיפור בהכנת שיעורי בית, שיפור בלמידה למבחנים, שיפור הציונים במבחנים, שיפור ההתארגנות בבקר לבית הספר וכדומה. ההורה והילד לומדים את הסיבות הנוירולוגיות לקשיים התפקודיים (למשל, מהן מה קורה במוח בזמן דחיינות, בזמן של התפרצויות כעס וכומה). ומיד מקבלים כלים על מנת ללמוד להתמודד ולעקוף את הקשיים. התהליך המעשי משולב באופן מלא גם בתהליך של שינוי דפוסי חשיבה. ההורה והילד לומדים במפגשים "שפה" חדשה והיא "שפת ההצלחות". העיסוק בהצלחות וניתוח ההצלחות של הילד מאפשר להורה ולילד להעלות את הדימוי העצמי של הילד. הילד בעיני עצמו, ואת הדימוי של הילד בעיני ההורה.

על פי רוב זהו תהליך קצר מועד והתהליך מסתיים כאשר הילד וההורה מצביעים על כך שהמטרות הושגו וחל שינוי משמעותי בהתנהלות של הילד, בדימוי העצמי שלו והתיחסות של ההורים אל הילד ואל קשיו.